אספבו

מילה שכדאי לזכור

בתקשור חי סיפרה הקבוצה את הסיפור על אמוֹר. הסיפור מתחיל כשאמור הוא ילד בן שתים עשרה, שחי בתקופת מוּ (למוריה). הקבוצה אומרת שהגיע הזמן לספר את הסיפור הזה, כי אנו נמצאים בנקודה בהתפתחות שלנו הדומה מאוד לזמנים שהיינו בתקופת מוּ.

כבר מהפרק הראשון, הקבוצה סיפרה איך היה אמור בצעדיו אל האור. זה היה המנהג בו ילד או ילדה בני שתים עשרה הצהירו על מחוייבותם להיות בוגרים. בימי מו לא היו חוקים, אבל היו מנהגים שהם דבקו בהם. אחד מהמנהגים האלו היה שכאשר אדם צעד לאור הוא בחר אדם נוסף, בדרך כלל מבוגר ממנו, שלו הוא התחייב לעזור לעשות את המעבר – בהגיע הזמן. ממש ברגע האחרון אמוֹר בחר אדם שהוא בקושי הכיר בשם אֶטוּ. אטו היה בלשן שעבד עם שפות עתיקות. במהלך השנים הבאות, אמור ואטו למדו להכיר האחד את השני, כפי שהמנהג הציע.

לאחר שנעדר פרק זמן, נקרא אמור אל ביתו של אטו, כי הגיע זמנו. למרות שאטו היה איש מאוד צעיר, הוא היה בתהליך עזיבה. אמור הגיע למיטתו של אטו, ובאותו הרגע הם השלימו את החוזה הקדוש שביניהם. אמור נתן את הסכמתו, ונתן הדרכה לאטו לעזוב, באם הוא כך בוחר. אטו ביקש מאמור להתקרב אל מיטתו. הוא אמר שיש לו מתנה לאמור. כאשר אמור התכופף כדי לשמוע, אטו אמר שהמתנה היא מילה, ושהמילה היא אספבו. בשעותיו האחרונות הסביר אטו שהמילה אספבו היתה בשימוש בימים העתיקים של מוּ. זו היתה ברכה ששימשה הן כשאנשים נפגשו והן כשנפרדו. אטו אמר לאמור שהגיע הזמן לשוב ולהשתמש במילה הזו כי הימים של התפתחות מתקרבים. המילה נועדה לעזור לאנשים לזכור את מקומם האמיתי ביקום.

הפירוש המילולי הוא:

“תודה שלקחתם לעצמכם את עוצמתכם”

“Thank you for taking your power”

אנו מזמינים אתכם לחזור ולהשתמש בברכה העתיק הזו שוב. אלו הם זמנים של כח ואנו מודים לכם שהייתם עמנו כאן.

אספבו, יקירים

נהגו זה בזה בכבוד,

                       הזינו זה את זה

                                           ושחקו היטב ביחד,

… הקבוצה

תרגום: חמדה טלאור